רק חזק ואמץ מאד

א.ר.ו.כ

ונהר יצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים:

פשט הפסוק: סופר לנו קודם לכן כי ה’ אלוהים נוטע גן בעדן. כעת אנו מקבלים עוד פרט על המקום, האומר לנו שעדן הוא מקום נביעתו של נהר. הנהר הזה משקה את הגן שנטע הבורא, ומשם ממשיך לזרום תוך שהוא מתפצל לארבעה נהרות. (ובהמשך נתוודע אל שמותיהם: פישון, גיחון, פרת, חדקל.)

התבוננות:
ונהר יצא מעדן אם כן, עד כה ידועים לנו הדברים הבאים: יש גן בעדן. ה’ שם בגן את האדם. הוא נוטע שם עצים ומספר כי החיים בתוך הגן. לפיכך נוכל לכתוב כי אלה הדברים אשר בתוך גן: אדם, עצים, חיים. הפסוק הזה מעלה בפנינו לראשונה את האפשרות של קיום מחוץ לגן, משום שהוא מספר מה יוצא מתוכו. והדבר הראשון בעולם שיוצא מתוך הגן הזה הוא נהר. מים. אני חייב לחשוב על אחד הביטויים היפים ביותר בעברית, “מים חיים”, ורואה כי ביטוי זה טבוע עמוק עמוק, רחוק אל תוך הבריאה כרחוק גן העדן, שבתוכו חיים ומים ומבוע, ומים חיים יוצאים ממנו אל העולם. מקור חיים ממש, ככתבו וכלשונו, ולא כאיזו מטאפורה לעניין כזה או אחר.
עוד: מה יוצא מעדן? נהר. וברי כי ניתן לפרש אור, נהרה. כך שמתקבל פירוש שאומר שאור יוצא מגן העדן אל העולם, ומאיר אותו, כמו היה גן העדן כוכב, שמש, המאיר את גרמי השמים האחרים. אפשר לראות את הדבר הזה כפירוט לאירועי היום האחד שבו נאמר יהי אור. כאילו הרים הבורא את הסכר מעל נהרת גן העדן, והאור בא ועשה את מעשהו. בקריאה כזו הנהר אינו נהר מים כמובן, אלא דימוי לזרם של אור היוצא מנקודה אחת ומתפזר לכל עבר.
תכונה מעניינת של הנהר הזה היא היותו חסר שם. ביציאה מן הגן מתפצל הנהר ומחלק את מימיו לארבעה נהרות אחרים, קטנים ממנו, אני מניח. לכל אחד מאלה ניתן שם. אבל הנהר עצמו, מקור ארבעת הנהרות, לא נקרא בשם. וכי למה? ללמדך שכל אשר נמצא בתוככי הגן הוא בחזקת בלתי נפרד, ולפיכך איננו זקוק לשם פרטי. השם, אומרת התורה, הופך נחוץ רק משנפרדת ממקורך; אך כל עוד אתה נתון בו, הרי שאין לך צורך בשם פרטי. [היכן בהלכה מופיע רעיון דומה? בברית המילה, שרק אז ניתן שם לילד. אפשר לומר כי טקס ברית המילה מציין את הפרדת היילוד מן המקור, ולפיכך זוכה הוא לשם. מקריאה כזו עולה כי בשמונה ימים ראשונים היילוד עדיין נתון במקורו, ורק משנכרת ברית הוא יוצא מן הגן ומתחיל את חייו הנפרדים. ברור כי בכל מהלך חייו יחפש את הדרך חזרה אל המקור, וימצא אותו באשה, אם יזכה לכך. נוכל להצביע על נקודת דמיון נוספת בין ימי הבריאה לתהליך הלידה: שקודם ללידה יצא נהר מעדן - משל לירידת המים, כמובן. ההשוואה הזו מעניינת במובן זה שהיא קושרת בין העובר לאדם הראשון, בין עדן לרחם, ובכלל, בין הווצרותו של בן אנוש לבין בריאת העולם.]
נהר גן העדן היוצא ממנו נושא על גביו את כח החיים אשר בגן. כאן מסתבר כי מראש לא נועדה הבריאה לקיום נעים וקבוע בתוך הגן, אלא דווקא ליציאה ממנו. הנהר נושא את החיים החוצה מן הגן, והוא מאפשר להם, לחיים, לבשר את בשורתם בכל מקום שהוא, הרחק הרחק מן המקור. במהלך מסעו אל האחד יגלה הנהר מקומות שבהם שוצף הוא וקוצף, ויגלה מקומות שבהם זרימתו מוגבלת ומזורזפת ואף דלוחה. במקומות אלה יסתיר עצמו כח החיים מעין רואים, והם יחסרו חדוה וחיות. אפשר עוד להמשיך ולתאר מקומות שבהם אין עוד מים, שיש מים עומדים ולא ראויים עוד, וכו’ וכו’. לבסוף, כידוע, באים המים אל הים, אל האחד, וחוזרים למקורם ביתר שאת ועוז. זה איננו המוות, כי המוות מחכה לאורך הדרך כולה. החזרה אל המקור היא החיים עצמם ודי לי לדבר בזה.
להשקות את הגן תפקיד הנהר חסר השם, (ואשר נובע מן השם), הוא להשקות את הגן. השקיה שורש ש.ק.ה שמרמז על מקום שוקק, כלומר מלא חיים, שהכח המניע שלהם הוא השתוקקות או תשוקה וכן, במובלע, עומדות שם מילות השקה ונשיקה. כך שהשימוש בתיבה זו מרמז על תפקיד המים כנושאים חיים כאשר דיברנו קודם לכן.
ומשם יפרד והנה עונה הפסוק על הרעיון שהבליע קודם בדבר השם. הרי הנהר יוצא מעדן, משקה את הגן, ממשיך בדרכו, מתפרד לארבעה נהרות, ואלה מקבלים שמות. והנה כותב הפסוק ומשם יפרד והרי ניתן לקרוא בקלות וּמִשֵׁם, כלומר שהשם מופיע רק בבוא הפירוד, כאשר עלה בפירוש זה קודם. דבר זה נגלה גם בלידת משה שם נאמר: וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי (שמות ב’). כמו כן כתוב: אחותו. בת פרעה. ילד. נער. לכולם אין שמות פרטיים. רק משמביאתו אמו לבת פרעה, זוכה הילד לשם, וכאן ודאי יש פירוד, שהרי נפרד מביתו, מאמו, מעמו. רק אחר כך מתגלים אט אט שמות כל האחרים המעורבים בפרשה (עמרם, יוכבד, מרים, בתיה). [ומכאן שמשה לא נפרד ממקורו זמן ארוך מאד, ואולי, רק אולי, הפכה אותו עובדה זו למנהיג המסוגל לגאול את העם].
גם חוה עצמה מקבלת את שמה רק אחרי ההכרזה על העונשים כולם: הנחש האדם והאִשה נענשים, ורק אז קורא אדם לאשתו בשמה. קודם לכן לא היה צורך בשמות. הבחנה זו מעמידה את אדם באור מיוחד, משום שהוא נקרא בשמו עוד לפני הפירוד. ואכן מעמדו מיוחד: כי אדם מעולם לא נפרד מן האחד, אדם הוא אחד, אלא שהוא מתכחש לאחדות זו ככל יכולתו, התנהגות שבני אדם התרגלו לכנות: חיי.
והיה לארבעה ראשים ברור לכל כי תיבת והיה היא שִׂיכּוּל אותיות של השם המפורש, ולכן כל ראש מארבעת הראשים הוא אחת מאותיות השם, ולפיכך לכל אחד מארבעת נהרות גן עדן יש משמעות הווייתית, קיומית, אלוהית. הם יוצרים פירוד בבלתי ניתן לפירוד, כך שניתן לומר שהם לא יוצרים פירוד כלל, אלא אשליית פירוד. תאור זה מתאים לשכלם של בני אדם, התופשים עצמם כנפרדים מן ההווייה.
ארבעה ראשים. אינני יודע דבר זה מהו. הרי נראה בהמשך כי כל “ראש” שכזה מתורגם לשם נהר: ושם הנהר השני.. ושם הנהר השלישי…והנהר הרביעי… ובכל זאת קרא להם ראשים ולא נהרות.
רק בראשון לא אמר נהר, אלא נקב בשמו: פישון. ראש וראשון לנהרות, הקרוי גם אחד, שנאמר שם האחד פישון.
ואם זה הנהר קרוי האחד, האם הנהר שלפניו, מקור ארבעת הנהרות יקרא “נהר האפס” או “נהר האין” או שמא “ראשית הצירים”? אינני יודע והתורה לא מגלה לי.

וגם על כך מודה אני לה’ יתברך, המעתיר חסדים לאין מספר.

Anima LA:51.

י וְנָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן וּמִשָּׁם יִפָּרֵד וְהָיָה לְאַרְבָּעָה רָאשִׁים.